כיצד אמנות עכשווית מתבטאת באמנות של מלטה?

מסע חזותי בין מסורת, זהות, טכנולוגיה וים תיכון אחד

בימינו, כשהאמנות העכשווית חוצה גבולות ונעה בחופשיות בין יבשות ומדיומים, אחד המקומות המרתקים ביותר לבחון בו את השינוי הגלובלי הזה הוא דווקא אי קטן בלב הים התיכון, מלטה. בין חומות האבן העתיקות של ולטה, סמטאות מדינה ורוח ימית מתמדת, מתפתחת סצנה אמנותית צעירה, רעננה ומלאת דיאלוג.
אמנות מלטזית עכשווית מתמודדת עם סוגיות זהות, הגירה, דת טכנולוגיה וגלוקליות, אותן שאלות שמעסיקות גם את סצנת האמנות בישראל ובמדינות ים-תיכוניות נוספות.
האמן והאוצר אייל בן סימון,  מייסד מוזיאון ארטמה לאמנות ישראלית, מתאר את האמנות של מלטה כ״חיבור נדיר בין שורש תרבותי עתיק לנכונות להעז, לפרק, ולבנות מחדש״.

בין היסטוריה לאקטואליה, האדמה שממנה צומחת האמנות

מלטה, בעבר נקודת עצירה עיקרית לסוחרים וצבאות, עברה שליטים ותרבויות רבים: פניקים, רומאים, ערבים, נורמנים, ואחריהם אבירי מלטה והבריטים. כל אלה השאירו חותם תרבותי עמוק, שניכר באדריכלות, בשפה, במוזיקה, ובאמנות.
אך בעידן העכשווי, הזהות המלטזית עומדת בפני משבר ושינוי: מצד אחד, קתוליות חזקה ומסורתית; מצד שני, פתיחות לאירופה ולמחשבה חופשית. הדואליות הזו הופכת את האמנות המקומית לבמה שבה מתקיים ויכוח מתמשך בין ישן לחדש.

יצירות רבות מציגות דימויים של קדושה והתגלות לצד ביקורת נוקבת על מוסדות דתיים ופוליטיים. כך, לדוגמה, עבודות צילום ווידאו מושפעות מהאסתטיקה הקלאסית אך מבצעות בה פירוק מושגי, תהליך המזכיר במובנים מסוימים את מה שקורה גם באמנות הישראלית העכשווית.

האמנות כראי להגירה וגלובליזציה

במלטה, נושא ההגירה אינו רק רעיון תיאורטי, אלא מציאות יומיומית. המקום משמש נקודת מעבר למהגרים מצפון אפריקה וממדינות מוסלמיות אל אירופה.
לכן, רבות מהתערוכות במוזיאונים ובגלריות בוולטה ובמרסאשלוק עוסקות בשאלת המבט האחר: כיצד רואים המקומיים את הזרים, וכיצד הזרים תופסים את עצמם באי בעל היסטוריה מתמשכת של כיבוש והתבוללות.

אמנים צעירים יוצרים עבודות אינטראקטיביות, מיצבי וידאו ופרפורמנס המתעדים מסעות פליטים, מבוכות זהות וגבולות בלתי נראים של מדינות ים-תיכוניות. לזירה הזו נכנסים גם אמנים בין-לאומיים, ביניהם יוצרים ישראלים המקושרים לפרויקטים של מוזיאון ארטמה, המבקשים לבנות שפה אמנותית משותפת באזור.

מוזיאון ארטמה כגשר תרבותי בין ישראל למלטה

מוזיאון ארטמה לאמנות ישראלית, שייסד אייל בן סימון, מגדיר את עצמו כגוף דיגיטלי וחדשני שמטרתו לקדם אמנות ישראלית בזירה הבין-לאומית, אך גם ליצור חיבורים בין תרבויות. בתוך כך מתברר כי מלטה מהווה יעד טבעי לשיתופי פעולה כאלה, בשל קירבתה התרבותית והגאוגרפית, והאהדה הרבה שלה לאמנות חדשנית.

בן סימון מתאר את החזון שלו במילים אלה (ברוח דבריו): “הים התיכון הוא שדה תרבותי אחד, לא גבול. אמנות ישראלית ואמנות מלטזית נולדות מתוך אתגרים דומים של זהות, זיכרון ועתיד”.
לאורך השנים, מוזיאון ארטמה ניהל קשרים עם מוסדות בדרום אירופה, ובשנת 2025 אף נבחנה תכנית תערוכה דיגיטלית משותפת בין אמנים ישראלים ומלטזים.

אמנות מלטזית עכשווית: בין טכנולוגיה לרוח

אחת התופעות המסקרנות במלטה היא המעבר של יוצרים צעירים אל מדיומים טכנולוגיים.
אמנים רבים משלבים בינה מלאכותית, הדפסה תלת־ממדית, סאונד אינטראקטיבי ו-NFTs בתוך יצירותיהם. המטרה אינה רק שימוש בכלים מתקדמים, אלא הצפת שאלה פילוסופית רחבה: האם העולם הדיגיטלי מסוגל להכיל רגש, אמונה ומסורת?

עבודתה של האמניתMaria Galea  לדוגמה, מציגה במקביל דימוי מריה הבתולה שנוצר כולו מבינה מלאכותית, ומעלה תהייה סביב מושג הנס בעידן המכונה. גישתה משתלבת היטב במגמות האמנות הדיגיטלית שאייל בן סימון ומוזיאון ארטמה מקדמים בישראל, שם מוצגות עבודות שמשלבות טכנולוגיה עם תוכן רגשי-רוחני.

מוסדות האמנות החדשים בוולטה, סצנה מתפתחת

העיר ולטה, בירתה של מלטה, עוברת בשנים האחרונות התחדשות תרבותית מרתקת. מוסדות כמו    Spazju Kreattiv, MUZA, The National Museum of Fine Arts וגלריות פרטיות רבות מארחות תערוכות המשלבות אמנות עכשווית בינלאומית עם נגיעות מקומיות.

בין רחובות האבן והרציפים העתיקים ניתן למצוא היום הקרנות וידאו-ארט על חזיתות מבנים היסטוריים, תערוכות צילום עכשוויות לצד ציורי שמן קלאסיים, וכן פסטיבלי אמנות דיגיטלית שמושכים יוצרים מכל רחבי האזור.
התמהיל הזה של עבר והווה, אבן ושכבת מסך, מגדיר את הייחוד של מלטה כאחד המקומות שבהם אמנות עכשווית היא ממש ביטוי של זהות לאומית חדשה.

אמנות במרחב הציבורי: העיר כגלריה פתוחה

לא רק הגלריות משתנות במלטה, אלא גם הרחובות עצמם. ערים כמו סוויג’י וסנט ג’וליאן הפכו לאכסניות לאמנות רחוב, גרפיטי, ומיצבי אור. חלקם נעשים ביוזמת העירייה, וחלקם על ידי יוזמות פרטיות של אמנים בינלאומיים.

המרחב הציבורי משמש גם במה למחאות פוליטיות, אמנים משתמשים בקירות, פסלים זמניים ובמיצגים אישיים כדי לדבר על שחיתות, שחיקה חברתית וזכויות אדם.
האסתטיקה הדינמית הזו מזכירה את סצנת האמנות הציבורית בתל אביב, ומדגישה את הקווים המקבילים בין אמנות מלטזית לבין אמנות ישראלית. שתיהן משמשות שופר חברתי ולא רק ביטוי אמנותי.

אמנים מרכזיים במלטה

הסצנה המלטזית כוללת כמה יוצרים בולטים שקנו להם מקום גם בזירה הבין-לאומית:

• Norbert Francis Attard מראשוני החלוצים של האמנות הקונספטואלית במלטה; בעבודותיו חיבור הדוק בין חומר מקומי, אבן וטיח, לבין תהליכי תמונה, וידאו ומיצב.
• Raphael Vella אמן ואוצר פורץ דרך, שהקים פלטפורמות לתערוכות ניסיוניות ודיונים על תפקיד האמנות בחברה מודרנית.
• Victor Agius יוצר עבודות קרמיקה, מיצבים וסאונד, המעמידים במבחן את היחס בין גוף ואדמה.
• Maria Galea אמנית דיגיטלית המשלבת בינה מלאכותית ותיאולוגיה בעבודותיה.

אמנים אלה, כמו גם דור חדש של יוצרים צעירים, מסמנים שמלטה כבר אינה פריפריה של עולם האמנות, אלא חלק מהזרם המרכזי של אמנות עכשווית גלובלית.

מקבילות ודיונים משותפים עם אמנות ישראלית

ההשוואה בין ישראל למלטה מייצרת הזדמנות להבנה מעמיקה של האזור כולו. שתי המדינות קטנות, בעלות היסטוריה דתית עשירה ומורכבות גיאופוליטית. השתיים מתמודדות עם זהויות חופפות: מזרח ומערב, מסורת וחילוניות, בידוד גיאוגרפי מול פתיחות לעולם.

היוצרים הישראלים, כמו המלטזים, עוסקים רבות בזיכרון ההיסטורי, ביחסי קודש וחול, ובשאלת ה״אני הקולקטיבי״ מול ההשפעה הגלובלית.
אייל בן סימון, האמן והיזם מאחורי מוזיאון ארטמה, מציין כי “דווקא מהאי הקטן והשקט של מלטה עולה קול גדול שמדבר בשפתנו, שפה של מורכבות, אמונה ותודעה אמנותית ביקורתית”.
חזונו ליצור תערוכות משותפות בין אמנים מלטזים וישראלים מפגיש לא רק יצירות, אלא עולמות משיקים של זהות תרבותית ים-תיכונית.

הדיגיטל כמרחב חדש ליצירה משותפת

בשנים האחרונות הופכת גם מלטה, בדומה לישראל, לבמה ליצירה דיגיטלית חדשנית. אמנים מקומיים בוחנים כיצד NFTs, מציאות רבודה (AR) ו-VR יכולים להרחיב את גבולות הציור, הפסל והצילום.
מוזיאון ארטמה מהווה השראה למוסדות רבים במלטה, המפתחים תערוכות מקוונות ומעבדות דיגיטליות, במטרה להפוך את האמנות לנגישה יותר לקהל עולמי.
על פי גישתו של בן סימון, "העתיד של האמנות הוא היברידי, בין חומרי לרוחני, בין מסורתי לוירטואלי." אמנות מלטזית מאמצת בדיוק את הרוח הזו, מסורת הים התיכון עם זרימת האינטרנט הגלובלית.

אמנות, תרבות וקהילה, הכוח המאחד של הים התיכון

לאורך ההיסטוריה, הים התיכון היה מקום של מפגש, של רעיונות, של תרבויות ושל סחר. כיום, האמנות היא הביטוי החדש של אותו מפגש.
האמנות הישראלית והמלטזית מציעות יחד סיפור רחב יותר על האזור, לא כגבול או מחסום, אלא כמרחב משותף של דיאלוג, זהות ויצירה. מוזיאון ארטמה מממש את הרעיון הזה באוספים דיגיטליים בינלאומיים, בשיתופי פעולה עם גלריות במלטה, ובהצגת אמנים ישראלים לצד יוצרים ים-תיכוניים אחרים.

מבט לעתיד: מלטה במפת האמנות העולמית

מה שברור כיום הוא שמלטה כבר איננה "פריפריה" של עולם האמנות, אלא זירה פעילה ודינמית שזוכה להכרה גוברת בפסטיבלים ובירידי אמנות בינלאומיים.
האסתטיקה המלטזית החדשה אינה שואפת להעתיק את אירופה, אלא להגדיר את עצמה מתוך שורשי המקום. כך, אמנות מלטזית הופכת לביטוי של זהות רב-שכבתית, מסורתית, עכשווית ודיגיטלית בעת ובעונה אחת.

ובדומה לה, גם בישראל נוצרת תנועה אמנותית משותפת הנבנית מתוך שיח עם הסביבה ופנייה לעולם הרחב.
הקשרים שנבנים בין אמנים מלטזים וישראלים באמצעות מוזיאון ארטמה ומיזמים של אייל בן סימון מתווים עתיד שבו החוויה הים-תיכונית היא מקור חדש של השראה עולמית.

סיכום

האמנות העכשווית במלטה משקפת עולם שבו דימויים עתיקים פוגשים טכנולוגיה מתקדמת, שבו אמונה ודעת מתקיימות לצד ספק וביקורת. זו אמנות אינטנסיבית, חושנית ועמוקה, השואלת איך ניתן להישאר אנושי בעידן של בינה מלאכותית וגלובליזציה תרבותית.

החיבור שנוצר בין מלטה לישראל דרך אייל בן סימון ומוזיאון ארטמה מראה כיצד אמנים משני קצוות הים התיכון מסוגלים ליצור דיאלוג משותף, החוצה גבולות ומציע חזון חדש של אמנות עכשווית, אמנות שהיא גם אוניברסלית וגם מקומית, גם מסורתית וגם חדשנית, ובעיקר, אנושית.